קורות חיים
מוטי מיכאלי, בן לבנה וששון, נולד ביום - י"ג באייר תשל"ז 1/5/77.
מוטי נולד בגבעת אולגה בן יחיד בין שלוש בנות. מוטי למד בבי"ס יסודי "עמישב" ולאחר מכן עבר לבי"ס עממי "אורלטף" בגבעת אולגה, כשהגיע לתיכון למד במגמת פקידות בבי"ס "תימון" בחדרה.עד לגיוסו עבד בנגריה של קרוב משפחתו.
ב-7/8/95 התגייס לצה"ל ולמרות רצונו העז לשרת בחיל הים לא צלח לו מזלו ולכן התגייס לחיל השריון לחטיבה 500 בפלוגת גור - בתפקיד תותחן ולמרות שלא תמיד קיבל את מה שביקש, אהב מאוד את השירות הצבאי.
מוטי אהב את החיים, אהב מוזיקה, בעיקר שירים ים-תיכוניים, אהב לטייל אם בכלי רכב ואם ברגל, התעניין במכוניות ואהב לנהוג, נהג לשחק שש-בש ובמכשיר המגסון. חלום חייו היה להיות די.גי' (תקליטן).
מוטי היה בחור שקט וצנוע אהב לעזור לזולת מבלי לצפות לקבל תמורה כלשהי וללא התנשאות מצידו, חבריו אהבו אותו ובכל אשר הלך היה אהוב ומקובל - למרות שהיה טיפוס של "נחבא אל הכלים".
הדבר הכי מיוחד שאפיין את מוטי היה צחוקו הגדול והמתגלגל, כלום לא יכל לשבור את רוחו האיתנה, כל הזמן חייך והיה אופטימי מאוד לגבי החיים. הוא אהב מוזיקה והאזין בעיקר לשירים ים תיכוניים, אהב לטייל ברכב וברגל, התעניין במכוניות ואהב לנהוג, הצטיין במשחק השש-בש והרבה לשחק במגסון. חלום חייו היה להיות תקליטן.
למוטי היו הרבה תוכניות לאחר השחרור הוא תכנן לעבוד ולאחר מכן לטוס לחו"ל "לעשות חיים" ולראות עולם.
ב-7.8.1995 התגייס מוטי לצה"ל. הוא שאף לשרת בחיל הים אך הדבר לא הסתייע והוא הופנה לחיל השריון, שם הוצב בפלוגת "גור" שבחטיבה 500 בתפקיד תותחן. אף כי לא תמיד קיבל את מבוקשו, אהב מאוד את השירות הצבאי והיה גאה בתפקידו ובתרומתו. מתוך שירותו הצבאי שירת מוטי 8 חודשים בלבנון, שמונה חודשים בהם ראה את חבריו נפצעים ונהרגים ועזר לפנותם מהשטח. לצערנו אותו אי אפשר היה להציל.
בחופשת השחרור הזעיקו אותו מהבית לבסיס לרגל תרגיל בחרמון ושם קרה האסון.
מוטי סיים את המשמרת והלך לישון על ריצפת הטנק, על המשמרת עמדו עוד 3 חיילים ותפקידם היה לצדד מידי פעם את תותח הטנק, כאשר המט"ק צידד הוא לא וידא שכל החיילים בעמדות. אם הוא היה בודק זה לא היה קורה, כאשר הם צידדו פגע הצריח בראשו של מוטי והמכה החזקה הרגה אותו במקום. כל ניסיונות ההצלה עלו בתוהו
ב-19/7/98 בשעה 11:00 בלילה נפטר מוטי. בן 21 היה במותו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחדרה. הותיר הורים ושלוש אחיות.
אחותו הבכורה, נעמה, נפרדה ממנו במכתב: "אחי היקר, אני יושבת וכותבת ודמעות חונקות את גרוני. כותבת אני עליך כדי להנציח אותך לדורי דורות. כדי שהילדים, הנכדים, הנינים ובני הנינים שלנו לא ישכחו את הילד שהיה לו צחוק מיוחד. כאשר צחקת כל גופך התגלגל, ילד עם לב זהב שעזר לכל נזקק מכל הלב, בצניעות וללא התנשאות, ותמיד הסתפקת במועט. אף פעם לא ביקשת תמורה ותמיד היית נותן יותר מאשר מקבל. ילד שקט וביישן אשר נחבא אל הכלים. לקחת את החיים בקלות ושום דבר לא יכול היה לשבור את רוחך. אפילו בצבא, כאשר היית מקבל ריתוק או נשאר שבת נוספת, היית אומר 'אין דבר'. אהבת את החיים, אהבת שירים ים תיכוניים, ובכלל כל מוזיקה בווליום הכי חזק שאפשר לשמוע. ואיך אפשר לשכוח את השש-בש, המשחק שבו תמיד היית מנצח. ... אהבת את החיים עד אשר באה יד המוות ותלשה אותך מאתנו, ללא כל אזהרה. את הילד אשר אף פעם לא ביקש יותר מדי. הילד שלא ידע עוד סרטים, לא ידע עוד אהבה. הלכת מאתנו, בן עשרים ואחת במותך, הלכת מאתנו אח יקר שכמותך ואנו שואלים מה היה ומה יהיה?
"אחי היקר, כאשר הלכת מאתנו גם חתיכה מגופנו הלכה עמך וכל יום שעובר בלעדיך, עוד חתיכה נושרת. הכאב הוא גדול מנשוא והגעגועים עזים ביותר. אתה חסר לי מאוד, אחי הקטן. לו רק יכולתי לראותך פעם נוספת, לו רק יכולתי לשמוע את קולך ולדעת היכן אתה נמצא, אני מקווה שטוב לך שם באשר אתה. לנצח אחי, אזכור אותך תמיד."
כתבה אושרית, חברתו של מוטי: "מוטי היית אדם אהוב על כולם / אהבת את החיים וידעת איך לנצלם / אני ואתה היינו חברים כמה חודשים / אבל נדמה לשנינו שזה כמו שנים. / אהבתי בך את הצחוק, האופי, העזרה, / היחס המיוחד שהיה רק בך. / אהבתי אותך כמו שלא אהבתי שום אדם אחר. / היו לי הרבה דברים לומר, לספר, / רציתי שנשוחח ואולי נצליח להשלים את החסר. / רוצה אותך כאן לצדי, לידי, / אבל אני יודעת שזה בלתי אפשרי."
ועוד כתבה אושרית: "מה שנותר לי זה רק לזכור אותך, לזכור את הדברים שעשינו יחד, את החלומות שהיו לנו, לשנינו. היית לי חבר נאמן ומסור. היו בך תכונות שבשום בחור אחר אין. עכשיו אתה למעלה ואני למטה, אז בחור, שמור על עצמך למעלה. תמיד אזכור אותך ואוהב אותך. תמיד תהיה זכור ואהוב על כולם. בזאת אני נפרדת ממך. יהי זכרך ברוך. הייה שלום חבר יקר!"
כתבה נעמה: "המוות! / הוא עובר לידי / רק שלא ייקח גם אותי / המוות לא צפוי ולא ידוע / ומשאיר אותי עם געגוע / מתעוררת אני למשמע נקישות על דלתי / ושלושה אנשים ניצבים בפתח ביתי / ומבשרים שאין לי אח לתדהמתי / ואני אומרת: רק אתמול עמד לידי, / רק אתמול חיבק אותי / רק אתמול הוא צחק / ועל המצח לי נשק / זה אחי גבה קומה, / פנים תמימות, נשמה טובה / חיוך כובש ולב טהור / ובהגיעו הבית נמלא באור / למוות אין פרדה / אם הוא מחליט שהיום תורך / הוא ייקח אותך. / אתה כבר לא סובל / אתה כבר לא מרגיש / אך מי שנשאר אחריך / בקושי שורד בלעדיך / אומרים שהגשם ישטוף את הדמעות / אבל הגשם הפסיק והדמעות ממשיכות / הן זולגות אל הקבר החם / ואותך לא נראה לעולם."